גישת החינוך המרפא והריפוי החברתי
בבסיס התפיסה של החינוך המרפא והריפוי החברתי, שפותחה ברוחו של רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה, עומדת האבחנה כי לכל אדם "גרעין רוחני בריא" המנסה להתמודד עם אתגרי החיים, להתפתח, למצוא טעם ומשמעות גם כאשר התנאים החברתיים, הגופניים או הנפשיים סביב אותו "גרעין" מגבילים או מקשים ביותר.
מתוך תפיסה זאת יובן כי גם באדם המוגבל מאוד ביכולותיו השכליות או הנפשיות ניתן לזהות כוח פנימי המבקש להתקדם, להתפתח ולחיות חיים מלאים, גם אם אלה יהיו טבועים תמיד בחותם המגבלות הייחודיות לו. ככל שהלקויות חמורות יותר, כך יקשה אולי לזהות את אותו כוח פנימי, אולם אם יימצאו התנאים המתאימים, כוח זה יתגלה. כמו כן, אנו למדים כי האדם הקרוי "בריא", אינו נבדל במהותו מאדם בעל צרכים מיוחדים, הזקוק למסגרת תומכת. גם האדם "הבריא", המתבונן בכנות אל חיי נפשו, יגלה מכשולים פנימיים רבים שאינם מאפשרים לו לממש את אנושיותו המלאה, והעשויים לאתגר אותו לדרך פנימית של התעוררות והשתנות.
הקהילה המרפאת נבנית מתוך ההבנה שבמפגש בין אנשים הקרויים "בריאים" לבין אנשים בעלי צרכים מיוחדים נוצר פתח למסע של גדילה והשתנות עבור אנשי הצוות והמטופלים כאחד. קהילות מרפאות שנוסדו ברוח האנתרופוסופיה פועלות באירופה ובארצות הברית מאז אמצע המאה העשרים. ניתן למצוא בהן מגוון של אוכלוסיות נזקקות - בגילאים שונים ועם צרכים מיוחדים שונים.
מה שמאפיין קהילות אלה, הוא השילוב של אנשים בעלי קשיים שונים יחד כקהילה – ושילובם בתוך קהילה בריאה – באופן המאפשר לכל אחד לפתח אמפתיה למצוקת הזולת, ולגלות ולבטא את הצדדים החזקים שלו. בקהילה המרפאת נוצר מערך חיים שלם הכולל שותפות בפעילות חברתית ותרבותית, בעבודה ובלימודים, בחיי בית ובטיפוח הסביבה והנוף.
מטרת הקהילה המרפאת אינה ליצור "נורמליזאציה" של החברים, במובן של "להיות כמו הרוב" או במובן של "להחזיר את החברים המוגבלים לקהילה הרחבה" בכל מחיר. ברור מאליו כי בתנאים הרגילים של החברה ימצא עצמו האדם בעל הצרכים המיוחדים בעמדת נחיתות. המטרה היא ליצור קהילה תומכת שבה יובלט הצד האנושי של כל אדם, יהיו כישוריו וחולשותיו כאשר יהיו. להפתעתם של רבים, מתברר כי בסביבה מוגנת ותומכת, מסוגלים אנשים בעלי צרכים מיוחדים ליצור בספירה האומנותית והחברתית, ואף להביא איכויות נדירות של תמימות, חום ואהבה, המהוות, לא פעם, מרפא לאנשים החיים והעובדים איתם.
השתלבות בקהילה הרחבה
ילדים ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים זקוקים לתנאים מיוחדים שיאפשרו לאיכויות העדינות החיות בנפשם לגדול ולהתפתח. עם זאת, המפגש והחיים בתוך קהילה רחבה יותר, הם תנאי חשוב ליצירת קשר בריא עם העולם החיצון. מרבית ילדי פנימיית טוביה לומדים בכיתות לחינוך מיוחד, המשולבות בבית הספר העל-אזורי הפועל בהרדוף בשיטת חינוך "ולדורף". במרבית שעות היום לומדים חניכי טוביה בקבוצות קטנות בהתאם לצורכיהם המיוחדים, אולם הפעילות התרבותית והאומנותית, המודגשת בגישה חינוכית זאת, נעשית במשותף עם כלל ילדי בית הספר. במהלך השנים הצליחו כמה מילדי הפנימייה להתקדם בלימודיהם ולעבור מהכיתות המקדמות לכיתות רגילות, תוך סיוע וליווי של הפנימייה. גם בתוך הקיבוץ הפכו ילדי טוביה וחברי בית אלישע לחלק בלתי נפרד מהנוף. הם משתתפים בחגי הקיבוץ, במופעי אומנות, באירועי ספורט וביוזמות סביבתיות של ילדי הקיבוץ. כמעט לכל הילדים בטוביה יש בקיבוץ משפחות מארחות, ועם זאת השילוב אינו עיקרון דוגמתי, ונעשה מאמץ להתאימו לכל ילד או חבר במעגלים ובקצב המתאימים לו.
עיצוב הסביבה החיצונית וריתמוסים בזמן
ילדים ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים מושפעים במידה רבה יותר מן הסביבה החיצונית. "הקליפה הנפשית" המאפשרת לאדם אחר ליצור הפרדה מסוימת מהסביבה, כמעט שאינה קיימת אצל ילדים ומבוגרים אלה. לכן, בקהילה המרפאת מושם דגש מיוחד על עיצוב הסביבה – הן המרחב הפיזי, הביתי, והן "סביבת הזמן" – סדר היום, השבוע, חילופי עונות השנה. סביבה יפה והרמונית, שעוצבה מתוך תשומת לב, מחומרים טבעיים, קוראת לאדם ליצור בעצמו דברים יפים ומלאי חיים. סדר יום קבוע ומלא, הקשור להשתנות היום והלילה, המתחיל בהדלקת נר ובהתכוונות משותפת אל האור שבתוכנו, בו שכל ארוחה מתחילה ונחתמת בברכה, והמסתיים יחד במעגל ערב שבו כל אחד מסכם את היום ומשתף בדבר מה שקרה לו – כל אלה מעניקים מסגרת יציבה שבה יכולים חיי נפש לנוע במלאות ובהרמוניה. חגי העונות הנחגגים יחד, מעירים את חברי הקהילה לקשר שבין המחזוריות שבטבע לבין המחזוריות שבחיי הנפש של האדם, וכך קושרים את האדם אל העולם החיצון.
העבודה עם שלושת כוחות הנפש: חשיבה, רגש ורצון
הדרך האנתרופוסופית שממנה שואבת תפיסת החינוך המרפא את השראתה, רואה באדם ישות של גוף, נפש ורוח. לפיכך, כל עבודה חינוכית הנעשית ברוח זאת חייבת לפנות אל ישות האדם השלמה ולפתח את כל כוחות הנפש. ואכן, בשיטת החינוך המרפא ניתן דגש רב לפיתוח כוחות הרצון והרגש, בנוסף ליכולת החשיבה, שאותה נהוג להדגיש באופן בלעדי כמעט בחינוך המקובל. את כוחות הרצון מעבדים בצורות שונות: בגיל הצעיר מבקשים לאפשר לילד "לחדור" אל הגפיים ואל החלק התחתון של גופו: קפיצה בחבל, שיווי משקל, אוריתמיה (תנועה שהתפתחה מתוך האנתרופוסופיה). מאוחר יותר נלמדות מלאכות היד השונות: סריגה, תפירה, עבודות עץ, צורפות, קרמיקה, נפחות, קליעת סלים ועוד. בנוסף לכך, אורח החיים עצמו מכוון לפעילות אקטיביות בתחומים שונים: עבודה ריתמית בבית, בגינת הירק, ומצד שני נמנעים גירויים המחלישים את כוחות הרצון בגיל הצעיר: טלוויזיה ומחשב. בפני החברים הבוגרים יותר (המתבגרים בטוביה והחברים בבית אלישע), מוצבת הדרישה לעבודה מסודרת, המפתחת כוחות של התמדה, סבלנות ואחריות.
את כוחות הרגש ניתן לפתח ולעדן באמצעות העבודה האומנותית. בקהילה המרפאת שואפים כי האומנות תהיה שרויה בכל תחומי החיים. כך מוענקת תשומת לב רבה לאסתטיקה של הבית, לגינות הנוי, לאופן שבו מתנהלות הארוחות, לקבלות השבת ולחגים. מעבר לכך, עבודה רבה נעשית בכל תחומי האומנות: מוזיקה, שירה, ציור, דרמה, פיסול. אין מדובר בהישגיות בתחומי האומנות, אלא בשאיפה לאפשר לכל ילד או חבר בקהילה לגלות את המעיין היצירתי החי בתוכו, ולחוות בצורה חדשה את עולם הצבע, הצליל והמילה סביבו.
עבודת הצוות בקהילה המרפאת
עבור המחנך המרפא והמרפא החברתי הקהילה אינה "מקום עבודה" במובן הרגיל של המילה. למעשה הוא נדרש לעמדה פנימית מיוחדת, ההופכת את העבודה לשליחות ואף לדרך של התפתחות עצמית. עבודת המחנך על עצמו, במטרה לפתח יכולת אמפתית, ביקורת עצמית, חוש אסתטי ויכולות אומנותיות, מתחילה בזמן לימודיו ונמשכת אל תוך החיים המקצועיים. מובן שאיש אינו יכול להגיע לרמה הנשאפת בכל התחומים, וכאן באה עבודת הצוות לעזרת המחנך הבודד.
עבודת צוות היא, אכן, יסוד בסיס והכרחי בגישת החינוך המרפא. מעגל העובדים, הכולל אנשים שהתמחו בתחומים שונים, מנסה ליצור יחד תמונה משותפת, מקיפה ומעמיקה לגבי החניך: מקור בעיותיו והדרך שבה ניתן לפעול כדי לאפשר לו לצמוח ולהתפתח. לעיתים קרובות נוהגים חברי הצוות ללמוד יחד ולשאול שאלות הקשורות לתחום זה או אחר, במקרים אחרים הם עוסקים בפעילות אומנותית משותפת. למשל, העלאת הצגה או מופע מוזיקאלי קצר, המוצגים בפני הילדים והחברים הבוגרים בקהילה. גם בתחומי הניהול השאיפה היא להימנע ממבנה הירארכי נוקשה, ולאפשר לחברים שונים לקחת עמדת אחריות לתקופה מסוימת, וזאת מתוך ההבנה כי בקהילה המרפאת העובדים והמטופלים כאחד, הם בני אדם הנמצאים במסע של גדילה והתפתחות.
